<h1>ספר החינוך מצוה כ"א</h1>
<h2>דף קטז.</h2>
לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו ולהלל ולשבח השם על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר [שמות י"ג] והגדת לבנך וגו'. וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך לאו דווקא בנו אלא אפילו עם כל בריה. וענין המצוה שיזכור הנסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו אם אין שם אחרים חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב. משרשי מצוה זו מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחדוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול פועל כל הנמצאות, יי היש שהם עליו ובידו לשנותם, יי היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחדוש העולם ומקיים האמונה בידיעת השם, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם. דיני המצוה כגון הסדר שחייבין ישראל לעשות בלילה הזה בעניין סעודתן, והכוסות של יין שחייבין לשתות ושיעורן, ומזיגתן, וסדורן. והנני כותב לך בני הסדר בקצרה כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק. בתחילה מביאין מים ונוטלין יד אחת בשביל כוס של קדוש שצריכין ליטול, והכי איתא בברכות פרק כיצד [מ"ג ע"א], שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה ליטול שני ידיו לכוס נוטל בלא ברכה. ואחר כך מברך על היין ומקדש ואינו מברך על היין לאחריו. ואחר כך נוטל שני ידיו ומברך נטילת ידים ומטבל בירק ומברך עליו בורא פרי האדמה לפניו, ולאחריו אינו מברך בורא נפשות וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור ואז יברך בורא נפשות על המרור ועל הירק. ואין כל מה שעשה בנתיים הפסקה כמו שנפרש. ואחר שאכלו מן הירק בחרוסת מוזגין כוס שני וקורין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד אחת, ומברך אשר גאלנו וכו' על כוס השני ושותין אותו, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן ולא אחריו על הגפן. ואחר ששתו כוס שני נוטלין לידים ומברכין על נטילת ידים, ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלימה ומברכין על החצי המוציא ולאכול מצה, ונוטלין חזרת ומברכין לאכול מרור ואוכלין ממנו בטיבול בחרוסת, ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה לפי שנפטר בברכה שבירכו בירק תחלה, דהכי מתווכח בגמרא [פסחים ק"ג ע"ב] דלא הוי הפסקה לעולם שנצטרך לחזור ולברך אלא אם כן יש בדבר שני עניינים שיעקור האדם דעתו מן העניין, כגון דאמרי הב וניבריך, וכיוצא בזה, וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין פ"ז ע"א] מישתי וברוכי בהדי הדדי לא איפשר. ואחר שאוכלין מן המרור בטיבול כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין, ואחר כך אוכלין סעודתן, ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה זכר לפסח שהיה נאכל על השבע, ואין אוכלין עוד כל הלילה שלא לסלק טעם המצה מן הפה, דכתיב [תהילים קי"ט] מדבש לפי, אבל מים ודאי שותין שאין המים מפיגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה. ואחר כך נוטלין לידים, ואין מברכין על נטילת ידים, ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ובורא פרי הגפן, אבל לא לאחריו על הגפן. ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, אבל אחריו מברכין על הגפן, והוא שלא יהא דעתו לשתות עוד כוס חמישי. נמצא לפי זה שאין מברכין בורא פרי הגפן אלא תרי זמני, על כוס הקדוש ועל כוס הברכה, ועל הגפן פעם אחת אחר כל הכוסות. וארבע הכוסות ומצה דמצוה צריכין הסיבה. ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים [פרק עשירי]. ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, ועובר עליה בטל עשה.
